חדשות סוכרת

ריפוי סוכרת סוג 1 דורש אסטרטגיה המשלבת ניטרול תאי מערכת החיסון שתוקפים את הלבלב, החלפתם וחידוש מאגר התאים מייצרי האינסולין. חוקרים דווחו לאחרונה כי שבעה מתוך שניים עשר עכברים סוכרתיים שטופלו בקומבינציה זו, נרפאו לאחר שיכולתם לייצר אינסולין אבדה לחלוטין למשך מספר שבועות (פרק זמן המקביל למספר שנים בבני אדם).

סוכרת סוג 1 פורצת לרוב בגיל צעיר ודנה את החולה למסכת אינסופית של בדיקות סוכר בדם והזרקת אינסולין וזאת כתוצאה מהרס תאי בטא בלבלב ע”י מערכת החיסון. מעט התאים ששורדים אינם מסוגלים לספק אינסולין בכמות הדרושה לגוף. במחקר החדש החוקרים יצרו נוגדנים המכוונים נגד תאי מערכת החיסון התוקפים את הלבלב ומשמידים אותם. בשלב הבא העכברים קיבלו מח עצם מגורם גנטי זר בכדי להחליף את תאי מערכת החיסון. לאי ההתאמה הגנטית חשיבות מכרעת במניעת היווצרות מחודשת של תאי T כנגד תאי בטא, מסבירה האנדוקרינולוגית האחראית על הניסוי, Miao Wang. בנוסף למח העצם, קיבלו העכברים המטופלים תאי T מוחלשים מהטחול של העכברים התורמים, כדי למנוע מצב בו תאי מח העצם המושתל יתקפו את העכבר המקבל.

כדי לשחזר את יכולת ייצור האינסולין בתאי הבטא העכברים קיבלו הורמון ופקטורי גדילה למשך 60 יום.

בשבעת העכברים שנרפאו הושגה עלייה של 25 אחוזים בכמות תאי הבטא שהפיקו מספיק אינסולין לייצוב רמות הסוכר. תאי הבטא היו תערובת של תאים ישנים שהחלו להתרבות לאחר הטיפול ותאי בטא חדשים שמקורם אינו ברור. “אנו מאמינים שקיימים תאי אב בלבלב שיכולים להפוך לתאי בטא בעת הצורך” אומרת Wang.

שבעת העכברים נותרו בריאים 150 יום לאחר תום הטיפול.

כיום בבני אדם, הדרך היחידה לרפא סוכרת מסוג 1 היא השתלת לבלב או איים ממנו המכילים תאי בטא. “לשיטה זו מגבלות רבות” מסבירה Wang. “שתל אחד דורש לרוב מספר רב של תורמים והמושתלים נדרשים לדיכוי מערכת החיסון לאורך כל חייהם”. בנוסף, מחקר מ-2006 מראה שמרבית המושתלים חוזרים להזרקות אינסולין כשנתיים לאחר ההשתלה.

“אם השיטה שלנו תתורגם בהצלחה לבני אדם” אומרת Wang, “היא תהווה תחליף להשתלת לבלב”.

Anita Chong, אימונולוגית מאוניברסיטת שיקאגו, מקטרגת את הטיפול וטוענת שהחוקרים יצטרכו להראות בקופים שהשלב הראשון בטיפול אכן מסלק ממערכת החיסון את התאים התוקפים את הלבלב. בנוסף, הם יצטרכו להוכיח שלפקטורי הגדילה הניתנים לצורך עידוד התרבות תאי הבטא אין תופעות לוואי.

לכתבה המקורית

זוהי הפעם הראשונה בה הצליחו לצפות אינסולין בחומר המכונה: Serum-specific nano-encapsulated particles (SSNe). זהו למעשה ציפוי בחלקיקים זעירים, שלטענת החברה עשוי לגרום לגוף להאמין שמדובר במולקולה טבעית.

“הגודל המזערי של החלקיקים העוטפים את האינסולין, מאפשרים לו ספיגה מושלמת”, אומר מנכ”ל החברה דניאל דה-ברוס. “האינסולין המצופה מוסע דרך התאים בדומה לחומצות שומן וכולסטרול. הוא מועבר דרך מערכת ההפרשה של התא אל הלימפה ומשם לזרם הדם”.

הטכנולוגיה מבוססת על כיווץ האינסולין ע”י סדרת הקפאות וייבוש ואז הגדלה מחדש באמצעות טכנולוגיית ריסוס. “בשיטה זו ניתן להתאימו לגודל הרצוי. זוהי טכנולוגיה פשוטה ולא יקרה והחלקיקים הזעירים הנוצרים בעזרתה מזוהים ע”י התא כמולקולה טבעית” מסביר דה-ברוס.

טכנולוגיה זו הצליחה היכן שרבים נכשלו, כיוון שעד כה חוקרים התמקדו בהעברת האינסולין בקיבה מבלי שייהרס, ולא התייחסו לקיומם של אנזימים פרוטאוליטיים (אנזימים שמפרקים חלבונים) במעיים שבהמשך מערכת העיכול.

“לקח זמן לייצר את הנוסחה הנכונה לציפוי האינסולין, אך ברגע שהיא נמצאה קיבלנו ציפוי שעמיד גם לנוזלי מערכת העיכול והאנזימים שבהם וגם לחומציות נוזלי הקיבה. כעת האינסולין מוגן לגמרי לאורך כל הדרך”.

לשאלה מדוע נכשלו לאחרונה ניסיונות לייצר אינסולין לבליעה, ענה דה-ברוס “הכשלונות ימשיכו כיוון שכל החברות האחרות מתעלמות מהעובדה שלאחר שהאינסולין עבר במערכת העיכול, הוא צריך לחדור דרך דופן המעי”

לטענתו השיטה המהפכנית תהפוך את תעשיית התרופות על-פיה וניתן להשתמש בה למגוון רחב של תרופות.

הזמינות של האינסולין בטכנולוגיה זו היא גבוהה ביותר,לפחות 90%, כשלאינסולין בהזרקה יש זמינות של 91.08 אחוז. 

לכתבה המקורית

השתלת לבלב שלם (או תאי בטא בלבד) היא הפתרון האולטימטיבי לריפוי סוכרת מסוג 1, אולם המחסור החמור בתורמים גורם לכך שרק מעטים מאוד יכולים להיות מטופלים בשיטה זו. מסיבה זו חוקרים בוחנים את האפשרות של השתלת לבלב ממינים שונים, כלומר לא מאדם לאדם אלא מחיה לאדם. החיסרון בשיטה זו הוא שההבדל הגנטי הגדול בין המינים גורר תגובה חיסונית חריפה ביותר המובילה לדחיית השתל.

 החיפוש אחר מקור חליפי לתאי בטא הביא את החוקרים  Eckhard Wolf  ו- Jochen Seissler לפתח זן של חזירים שעבר שינוי גנטי כך שלא יעודד מתקפה ע“י מערכת החיסון ההומנית. יעילות השיטה הוכחה בעכברים וכעת יש לנסותה על בני-אדם. השימוש בתאי בטא מחזיר הוא אלטרנטיבה טובה לתאים אנושיים, כיוון שמנגנון ויסות הגלוקוז בדם דומה אצל בני אדם וחזירים. האינסולין המיוצר אצל חזירים כמעט זהה לזה של בני האדם, ויש ניסיון רב שנים בטיפול בבני אדם עם אינסולין שהופק מחזירים.

 במחקר זה, שונו תאי הבטא בחזירים כך שיבטאו חלבון המכונה LEA29Y. חלבון זה מעכב באופן ייחודי תאים השייכים למערכת החיסון שתפקידם להתחיל את תגובת הדחייה של השתל. תאי הבטא המהונדסים גנטית הושתלו בעכברים סוכרתיים שמערכת החיסון שלהם שונתה כך שתהיה “אנושית“. תוצאות הניסוי היו ריפוי הסוכרת והעדר תגובה חיסונית של מערכת החיסון ההומנית כלפי התאים מהחזיר. כמובן שיש לבחון את השיטה במודלים נוספים ובכללם בבני אדם, אומר פרופסור וולף.

כתבה המתארת את הניסוי

תקציר המאמר המקורי

הטיפול האידיאלי במחלות אוטואימוניות בכלל ובסוכרת סוג 1 בפרט (T1D), צריך לאזן בין אפקטיביות מקסימלית ומינימום תופעות לוואי ובנוסף לא לגרום לדיכוי כללי של מערכת החיסון. במאמר שפורסם לאחרונה בעיתון למחקר קליני, מוצגת אסטרטגיה להשבת הסבילות של מערכת החיסון לאנטיגנים ספציפיים המבוטאים על תאי בטא בלבלב ומהווים מושא להתקפה ע”י מערכת החיסון, הגורמת להרס התאים ולהווצרות T1D. הטכנולוגיה שפותחה ע”י שנטל מתיו ותלמידיה מהמעבדה לאנדוקרינולגיה קלינית ומחקרית בבלגיה, מלמדת את מערכת החיסון  להתעלם מהאנטיגנים שהתקיפה עד כה. השיטה מבוססת על הצגת האנטיגנים העצמיים בעכברים ע”י שימוש בחיידק מעי נפוץ שהונדס גנטית להפריש אנטיגן עצמי של אינסולין, לבד או ביחד עם הציטוקין המווסת את מערכת החיסון, המכונה IL-10. השיטה מתבססת על העובדה שבמעי קיים מגוון רחב מאוד של אנטיגנים זרים שאינם גורמים לדלקות מכיוון שמערכת החיסון בסביבת המעי לומדת להכיר אותם ולהתייחס אליהם כאנטיגנים עצמיים שאינם מסוכנים לגוף. החוקרים מציגים למערכת החיסון שבמעי את האנטיגנים המותקפים ב-T1D וכך מלמדים את מערכת החיסון לא לתקוף את האנטיגנים הללו.

החוקרים הראו שטיפול משולב בחיידק המפריש את שני החומרים, בתוספת הזרקה סיסטמית (בכמויות קטנות) של נוגדן המדכא את מערכת החיסון (anti CD3), הצליח להפסיק את המחלה אצל עכברים סוכרתיים ולהגביר את כמות תאי ה-T הרגולטוריים בלבלב. התאים הרגולטוריים הצליחו לדכא את התגובה החיסונית לאנטיגנים העצמיים. בעכברים שנרפאו, נותרה מערכת החיסון פעילה והגיבה כלפי אנטיגנים זרים שאינם קשורים ל-T1D. זוהי הוכחה לכך שלא התבצע כאן דיכוי כללי של מערכת החיסון, אלא דיכוי ממוקד.

הטיפול בעכברים נמשך שישה שבועות והמעקב אחרי העכברים נמשך 14 שבועות (8 שבועות לאחר הפסקת הטיפול). במשך פרק זמן זה בעכברים שנרפאו נותרו ערכי הסוכר נורמליים, כלומר הסוכרת לא חזרה. אחוזי הריפוי שהוצגו במאמר הם 74% בעכברים שרק פיתחו סוכרת וערכי הסוכר שלהם היו מתחת ל- 350 mg/dl. בעכברים שבהם רמות הסוכר היו גבוהות מ- 350 mg/dl רק 33% מהעכברים נרפאו. החוקרים סבורים שלכמות תאי הבטא בתחילת המחלה יש השפעה מכרעת על אפקטיביות הטיפול.

תקציר המאמר

קישור למאמר המקורי

כתבה המתארת את הניסוי

מחקר חדש מאוניברסיטת קולומביה מציע כי ניתן לגרום לתאי מעי של סוכרתיים לייצר ולהפריש אינסולין ובכך לבטל את הצורך בהשתלת תאי גזע. עד כה, השתלת תאי גזע נחשבה כדרך האידיאלית להחליף את תאי הבטא שנהרסו בחולי סוכרת מסוג1 ולשחרר אותם מהתלות בהזרקת אינסולין.

  המחקר הנוכחי, שבוצע בעכברים והתפרסם לאחרונה בכתב העת Nature Genetics, מוכיח כי תאי אב המצויים במעי מסוגלים להפוך לתאים מייצרי אינסולין. תאי אב אלה, אחראיים בד”כ ליצירת מגוון של תאים הנדרשים לתפקוד המעי ומפרישים הורמונים שונים למערכת העיכול ולמחזור הדם.

  החוקרים ד”ר Talchai  וד”ר Accili מצאו כי כאשר הם משתיקים את הגן Foxo1 תאי האב יוצרים תאים מפרישי אינסולין. ככל ש-Foxo1 הושתק מוקדם יותר בשלבי ההתפתחות, כך התקבלו יותר תאים מייצרי אינסולין, אולם גם כאשר הגן הושתק בעכברים בוגרים, עדיין נוצרו מספיק תאים מפרישי אינסולין.

  “תוצאות המחקר שלנו מראות כי ניתן לגדל מחדש תאים מפרישי אינסולין במערכת העיכול של חולים צעירים ובוגרים” אומר ד”ר Accili. המיקום בתוך מערכת העיכול הוא אידיאלי כיוון שהמעי מוגן יחסית מהמערכת החיסונית.

  המנגנון בו משפיע הגן Foxo1 על תאי האב במעי אינו ברור עדיין לדברי החוקרים, אולם לתאים שנוצרו יש רצפטורים המאפשרים להם חישה של רמות הסוכר בדם והתאים הפרישו כמויות אינסולין מספיקות לנירמול רמות הסוכר בעכברים סוכרתיים.

  “תוצאות המחקר מעודדות אותנו להאמין כי התמרת תאי המעי ליצירת תאים מפרישי אינסולין היא גישה טובה יותר לטיפול בסוכרת, מאשר השתלת תאי גזע או תאי לבלב” מסביר ד”ר Accili ומוסיף כי הדרך להפוך את ממצאי המחקר לטיפול יעיל בסוכרת היא למצוא כימיקל המשתיק את הגן Foxo1 בתאי האב ולמעשה חוקרים כבר מצאו כימיקל כזה וכעת יש לבדוק את בטיחות השימוש בו.

לינק לתיאור המאמר:  

לינק למאמר המקורי: