אתר סוכרת
מוקדש לילדים הסוכרתיים ובני משפחותיהם.
גם אם אינך ילד, תמצא כאן מידע רב שיכול לעזור לך.
 מה חדש   טיפים   שאלות נפוצות
על סוכרת 
 ספרונים   סוכרת בוידאו    מדריך סוכרת   מוצרי סוכרת 
 קישורים   מילון   תזונה   דפי שניידר   מאמרים   פורום סוכרת   סוכרת אחרת 

5000 שנות סוכרת בראי ההיסטוריה מ"רוחות רעות" עד לגילוי ה"אינסולין"

ד"ר קנטר 04-08-2001

סוכרת על ביטוייה הייתה ידועה כבר להודים הקדמונים וכן למצרים הקדמונים. תיאור של הסוכרת (שאז עדיין לא כונתה בשם "דיאבטס") מופיע לראשונה בפפירוסים של אברס
Ebers papirus מלפני כ- 3556 שנה, המוצגים במוזיאון באוניברסיטת לייפציג שבגרמניה. מתוארת שם מחלה הגורמת להשתנה מרובה ומוצעות מספר תוכניות טיפול "לגרש את המתן המרובה של השתן" וכן המלצות כגון "הישמרות מרוחות רעות, הליכה מרובה באוויר צח ואכילת פרות וירקות טריים" (כלומר - ספורט ותזונה נכונה...).

למרות שהפפירוס של אברס מתוארך לשנת 1555 לפנה"ס, המחשבה כיום היא שהפפירוס הינו במקורו עתיק יותר וכנראה מהווה עותק של ספרות רפואית קדומה. בהיסטוריה של המצרים הקדמונים מוזכרים שני שמות שיכולים לענות לתיאור של ראשוני הרפואה במצרים. האחד, תות' (Thoth) שהיה אחד החרטומים בתקופה של לפני למעלה מ - 5000 שנה. הוא היה אדם רב גווני שהתמצא באסטרונומיה, מתמטיקה ורפואה כאחד, ויתכן שהכתוב בפפירוס אברס נכתב במקורו על ידו. האפשרות השנייה היא שממדובר בכהן הגדול והרופא האגדי אימהוטפ (Imhotp). הוא התמצא בנוסף גם בארכיטקטורה ובכשפים ובין השאר בנה עבור הפרעה ששלט בימיו פירמידה מדורגת ושימש כרופא החצר. יתכן ורישומיו שלו על תצפיותיו על פולי אוריה בתקופה של כ -3000 שנה לפנה"ס שימשה כבסיס לכתוב בפפירוס של אברס.
במזרח הרחוק - סין והודו, היו המעצמות שבהן הרופאים של אז תעדו ותארו את הסימפטומים של  הסוכרת. בסין מופיע תיאור הסימפטומים של  הסוכרת ברישומים הרפואיים המיוחסים לקיסר הסיני הוואנג טי (Huang Ti) בתקופה של כ -2700 לפנה"ס. בהודו מוזכרת הסוכרת בטקסטים הרפואיים של סוסרוטה ושאראקה (Susruta and Charaka). מועד כתיבתם המקורי אינו ידוע והתקופה המשוערת היא בין 2500 לפנה"ס לבין 600 לפנה"ס. כתביהם עברו, קרוב לוודאי, מספר רב של עדכונים והעתקות מחדש ונוספו להם הצעות לטיפולים תרופתיים. המהדורה הסופית מתועדת בסוף האלף הראשון אחר הספירה. שתינת היתר מוזכרת כסימפטום בשורה של מחלות ולגבי סוכרת, מוזכר המצב של "השתן הדבשי". בין הסימפטומים הקשורים בהופעת השתן ה"דבשי" מוזכר: צימאון, ירידה במשקל, רזון יתר, עייפות ונטייה לאבצסים.

השם "דיאבטס" ניתן כנראה ע"י דמטריוס מאפאמאיה (Demetrios of Apamea) במאה השניה לפני הספירה והוא מיוחס למילה היוונית המתארת מעבר נוזלים השופעים כמבוע. השם שמשמעותו מתוק (Mellitus) ניתן מאוחר יותר, רק לפני כ -300 שנה. כינויים אחרים למחלה בתקופות של לפני מעל כ- 2000 שנה היו "שלשול של השתן" או "מחלת הצימאון". רק במאה ה- 18 אבחנו והפרידו בין מחלת הסוכרת - דיאבטס מליטוס (Diabetes Mellitus), שבה קיימת השתנת יתר של שתן מתוק לבין דיאבטס אינסיפידוס (Deabetes Insipidus) שבה קיימת השתנת יתר עקב פגיעה הורמונלית של חסר הורמון ה -  ADHותופעה של השתנה מרובה מעל 4 ליטר ליום אולם השתן הוא דליל ואינו מתוק.

התיאור ה"רציני" הראשון של התלונות והממצאים תוך שימוש בשם "דיאבטס" ניתן לראשונה ע"י ארטאוס הקפדוכי  (Aretaeus the Coppadochian) במאה הראשונה לספירה. "דיאבטס היא מחלה מסתורית" כתב כבר אז, ואכן מבחינות רבות היא מחלה מסתורית גם כיום. אפילו כיום, לאחר כ- 4000 שנות ידע על המחלה הנקראת היום "סוכרת" אין אנו יודעים בדיוק מהו הגורם המתחיל את התהליכים המוליכים לסוכרת ובסוכרת המבוגרים, מקום שם הלבלב במקום לדעוך פועל ביתר לא ברור לנו עדיין מה "מדליק" את שרשרת התהליכים המובילים להתנהגותו המשונה של הלבלב. ארטאוס תיאר מצבים של צמא בלתי נסבל, השתנה מרובה בכמות גדולה הן ביום והן בלילה, וכן את שני מצבי הסוכרת, הכרוני והמצב החריף הפטאלי. כי זאת לזכור ולא לשכוח - באותה תקופה ולמעשה עד שלהי מלחמת העולם הראשונה במאה הנוכחית, סוכרת התלויה באינסולין הייתה למעשה מחלה פטאלית חשוכת מרפא שהסתיימה תוך זמן קצר במוות בדרך כלל במצב מטבולי של חמצת קטוטית וקומה דיאבטית.

ארטאוס בתחילת תקופת הספירה הנוכחית, נתן את התיאור הקליני הטוב ביותר שהתאים לאותה תקופה. לדעתו המקור והגורם לצמא נמצא בקיבה והשינויים של תפקוד הכליות ושלפוחית השתן, מהם לא היה יכול להתעלם, יש ליחסם לתופעות לוואי של הפרעה מרכזית בקיבה הגורמת בין השאר לתחושת רעב קשה ביותר ולצמא אותו הוא ייחס לדרישה של הקיבה. הוא הציע כטיפול לסוכרת צום לשחרור מרעלים משלשלים ואמבטיות אדים. לדעתו של ארטאוס הסיבה הרזון ודילול הרקמות שהתלווה לסוכרת מקורם בעובדה שהבשר והעצמות נמסים יחדיו ומופרשים בשתן, כאשר לחות וקור מעודדים את התהליך. התמיסה מופרשת דרך השתן באמצעות הכליות ושלפוחית השתן, כאילו מצינורות פתוחים כל הזמן לרווחה. כאשר הסמפטומים מתפתחים בשלמותם, תוך זמן קצר החולה מוצא את עצמו בערוב ימיו, כשגופו נמס וכמות הנוזלים הנפלטים בשתן עולה על כמות הנוזלים שהוא מחזיר לגופו בשתייה.

ארטאוס, כמו שאר הרופאים הגדולים לפני כ- 2000 שנה,  לא ציינו את מתיקותו של השתן בסוכרתיים. גדול הרופאים במאה השניה לספירה, קלאודיוס גאלן (Clodius Galen: 130-201) שאת ספרו "האנטומיה של החזיר" שיננו דורות של רופאים (משום שלא ניתן היה ללמוד אנטומיה מגופות בני-אדם), יחס את הסוכרת לא למחלה של הקיבה או המעיים אלא לבעיה בכליות, אשר בדומה להפרעה במעיים הגורמת לשלשול, בסוכרת לדעתו קיימת הפרעה דומה הגורמת לשתינת יתר. כתביו ודעותיו של גאלן השפיעו על עולם הרפואה במשך 1500 השנים שלאחר מכן. הוא הציע בין השאר שהסוכרת יכולה לנבוע מחולשה של הקיבה והמעיים הגורמים לרעב ממנו סבלו הסוכרתיים והיות שהקיבה משתוקקת להתמלא ע"י מזון בדומה לכך הכליות משתוקקות להתמלא בנוזלים המופרשים ומעוברים בכמות גדולה. גאלן היה הראשון שקישר את הסוכרת עם המערכת המפנה את השתן, כלומר הכליות, ומשך מאות בשנים לאחר מכן הייתה זו התורה השלטת שיחסה את מקור הצרות לסוכרת בכליות. הטיפולים בסוכרת לפי גאלן כוונו להתגברות על חומציות נוזלי הגוף, האטת זרימת הדם, וקירור אזור הכליות אשר לדעתו סבלו "מהתחממות יתר". הוא הציע שם שלישי למחלה "דיפסאקוס" (Dipsakos) כלומר מחלת הצימאון אשר מתארת את אחד הסימפטומים החשובים של הסוכרת.

כל הכותבים הרפואיים הביזנטיים אחרי גאלן, שבו וחזרו לכליה כמקור לדיאבטיס, והמליצו בדומה לגאלן על תכשירים שונים לויסות הפרשת הנוזלים מהגוף.
חכמי הרפואה הערבים באלף הראשון בתקופת ימי הביניים המשיכו בתורות ובמסורות כפי שהועברו אליהם מהרפואה היוונית. גם הם לא היו ערים לטעמו המתוק של השתן בסוכרתיים. שלושת הסימפטומים הבולטים תוארו על ידם כשתינת יתר, צימאון יתר ודלדול גופני מתקדם. רובם ככולם לא חידשו משמעותית את שהם ידעו על הסוכרת. ראזס (Rhazes: 850 - 923), אביסנה (Avicana: 980-1032) או אבן זוהר (Aven zohar: 1092 - 1162) נצמדו לתורתו של גאלן על הקשר בין הסוכרת לכליות. אבו באקיר ראזי או "ראזס" כפי שכונה ואבן זוהר מזכירים את הסימפטומים של הסוכרת בכתביהם. אולם, אביסה (או בשמו העברי - אבן סינה) היה היחיד מביניהם שתרם משהו חדש למידע הסוכרת בהבנתו את הביאור בערבית של מחלת הסוכרת, או כפי שהוא כינה אותה "גלגל המים" (Aldulad), וכן בכך שהבדיל בין השתינה של סוכרת לבין השתנת יתר שאינה מלווה בסימנים קליניים של סוכרת - אולי האבחנה הראשונה שבין Diabetes Insipidusלבין Diabetes Mellitus  של היום. אביסנה גם הוסיף לתיאור הקלאסי היווני של הסוכרת (פולידיפסיה, פוליאוריה ומוסמוס) גם את החולשה הנפשית הגופנית והמינית, את הקרבונקל והגנגרנה, ולפי מספר חוקרים גם את המתיקות של השתן בסוכרת. נושא זה נמצא עד היום במרכזו של וויכוח מאחר וחלק מן המומחים טוענים שהדגם נעזר בתרגום שגוי של כתב אבחנה מערבית לצרפתית. חלק מספריו הפכו לספרי לימוד בחלק מאוניברסיטאות אירופה בתחילת האלף השני.

הרמב"ם רבי משה בן מימון
Maimonids: 1135-1204 מזכיר מספר פעמים את הסוכרת. הוא משתמש בעצם המחלה דיאביטס עם אצידוזיס. הוא מציין שלא הוא ולא מוריו אשר אצלם למד בספרד ובמרוקו נתקלו בלמעלה מ -2 מקרים . מאידך, בהיותו כעשר שנים באלכסנדריה שבמצרים מספר החולים בהם נתקל היה גבוה -  23 מקרים (20 גברים ו -3 נשים) דבר שיוחס על ידו לאקלים החם ולמי הנילוס ששימשו לשתייה. הרמב"ם סבר שהסיבה לסוכרת קשורה "בתגבורת חום מתפשט על הכליות".

הוא המליץ על דיאטה חריפה, כשהדיאטה נחשבה בעיניו יותר מאשר התרופות. הוא גם היה אחד הראשונים להבדיל בין סוכרת "מסוג 1" שהתבטאה בשתינת יתר ופרוגנוזה פרועה לעומת וסוכרת "מסוג 2" שהתאפיינה בעצלנות והשמנה.

הראשון שניתץ את התורות המסורתיות על הקשר בין הסוכרת לכליות או לקיבה היה תיאופראסטוס בומבסטוס פון הוהנהיים הידוע בשם פאראצלזוס (Paracelsus: 1493 - 1541).  את השם תיאופראסטוס הוא קיבל על שמו של הרופא היווני בשם זה, תלמידו של אריסטו שחי ופעל כשלוש מאות שנה לפני הספירה. הוא הציע לראשונה שסוכרת היא הפרעה מטבולית על בסיס הפרעות ביוכימיות. לגביו הסוכרת הייתה מחלה סיסטמית שנובעת מ"קלקול" נוזלי הגוף כתוצאה מהתערבבות מופרעת של גופרית ומלחים שונים בדם הזורמים בעוצמה אל הכליות וכתוצאה מכך נעשות מודלקות ומפרישות כמויות שתן גדולות, ול"התחממות יתר" של הכליות. גם הוא חשב שאמבטיות חמות במרחץ אדים יש בהם כדי למנוע את היווצרות המסוכנת של המלחים הללו. בהיותו הראשון שסטה מהתיאוריות של גאלן,  העלה פאראצלזוס דעות ומחשבות חדשניות לתקופתו באשר לסוכרת. פאראצלזוס היה בין הראשונים שדן במתיקות של השתן בסוכרתיים.

תרומה נוספת להבנת הסוכרת תרמו הרופאים במאה ה - 16 שסברו שסוכרת היא מחלה הקשורה לדם. יוהאן ואן הלמונט הבלגי (Johnn Baptista van Helmont : 1578-1644), היה הראשון שהשתמש במילה "גז" והכניס את שיטת הבדיקה הגרבימטרית לאנליזה של השתן ויישומה לסוכרת. הרופא והמורה ההולנדי הרמן בורהאווה (Herrmann Boerhave : 1668-1738), הדגיש את חשיבות בדיקת ההפרשות של החולה לביסוס האבחנה מתוך ההנחה שכל חומר שניתן לגלותו בשתן חייב לבוא במקורו מהדם.

מי שגילה את הקשר הישיר בין מתיקות השתן לסוכרת היה תומס ויליס (Thomaas Willis ; 1621 - 1675) ב- 1674. 10 שנים קודם לכן התפרסם ויליס בגילוי מערכת זרימת הדם במוח הקשורה למעגל כלי דם מרכזי המנקז ומרכז אליו את כלי הדם ומקשר ביניהם בדומה לכיכר המדינה. בכתביו של ויליס בפעם הראשונה בהיסטוריה מופיע התיאור הציורי של ה"מליטוס" למחלת הסוכרת. הוא תיאר שלשתן הסוכרתיים יש "טעם דבשי מתוק", והניח שהמתיקות המופיעה בשתן חייבות לבוא בעקבות מתיקות שמקורה בדם.

מאה שנה לאחר מכן, בשנת 1776 נמצאה חומר דמוי סוכר הקנה אותו אנו מכירים מחיי היום יום בדומה לאבקה הלבנה המתקבלת מנידוף של שתן של סוכרתי, ע"י החוקר האנגלי דובסון. השיטה הכימית לבדיקת סוכרים בשתן הוכנסה בתחילת המאה ה- 18 ע"י  האוסטרי יוהן פלוריאן הלר (Johan Florian Heller: 1813-1871), וההוכחה שהסוכר בשתן הינו גלוקוז בדומה לסוכר הענבים נתנה ע"י הצרפתי תנארד (Louis Jaques Thenard :1777-1857). הוועדה המיוחדת לביקורת ואישור הישגים מדעיים שהוקמה ע"י שלטונות המהפכה הצרפתית שבראשה עמד גי לוסאק (Gay Lussac: 1778-1850) אישרה את התגלית שנתמכה גם מעבודותיו של פליגו (Peligot) ונתנה לסוכר הענבים שהתגלה את השם "גלוקוז". רק בתחילת המאה ה -19 נכנס השם "גלוקוז" לשימוש מקובל בעולם הסוכרת. כך אנו עדים שב- 300 השנים האחרונות מופיעים גלים של פרסומים על הסוכרת ועל מתיקות השתן.

למען האמת כתובים המציינים את המתיקות של השתן בסוכרתיים הופיעו כבר בין המאה השניה לשישית בספרות הסינית ובספרות הרפואית ההודית. השתן דמוי הדבש בסוכרתיים עורר ויכוחים בין חכמי הרפואה ההודים והסינים, אולם מידע חשוב זה לא הגיע לידיעת הרפואה המערבית והאירופאית באותם תקופות מקום שם גילו זאת כ- 100 שנה ויותר מאוחר יותר.

מעניין לציין שכיום ברפואה הסינית המודרנית מכונה הסוכרת  "ט'נג-ניאו-פינג" , שמשמעותה "מחלת הסוכר בשתן", בעוד שבארצות דוברות הגרמנית המחלה מכונה "צוקר קרנקהייט" כלומר "מחלת הסוכר". לעומתם, ההודים  מכנים את הסוכרת בשם "מאדו מאהא"  - כלומר "שתן דבש". הסוכרת מתוארת בצורה די אמינה, כולל סימנים וסימפטומים  בכתבים סנסקריטים עתיקים שמקורם וזמנם המדויק אינו ידוע, אך כנראה נכתבו עוד לפני שנת 300 לפני הספירה.

החוקר הצרפתי קלוד ברנרד (Claude Bernard: 1813-1878), הניח את היסודות להבנת השינויים המטבוליים במטבוליזם הפחמימות בסוכרת. הוא הדגים את ההופעה החולפת בשתן של גלוקוז בעקבות פגיעה במוח בשפנים, ובכך העלה את הקשר שבין מערכת העצבים המרכזית לוויסות מטבוליזם הגלוקוז. ב - 1857 הוא  גילה את חומר התשמורת של הגלוקוז בכבד, אותו כינה "גליקוגן".

במהלך המאה ה- 18 כיוון הטיפול היה בשיפור העיכול וספיגת המזון על מנת להפחית את הפרשת הסוכר בשתן. בדומה לחכמים הערבים המוסלמים דוגמת ראזה שהציעו הימנעות ממאמץ גופני כולל יחסי מין גם במאה ה- 18 באירופה הוצעה הימנעות מיחסי מין ושחרור מדאגה כחלק מתוכנית הטיפול . כלכלה עשירת חלבון - דיאטת הבשר הוצעה כטפול ע"י ג'ון רולו (John Rollo). כבר אז לא צייתו המטופלים שלו להוראות בדיאטה בין השאר משום שחלק מהם שנא בשר וחלק רצה כלכלה צמחונית. במאה ה- 19 הודגשה לראשונה חשיבותם של התאים בלבלב אשר תוארו ונקראו ע"ש לנגרהנס (Langerhans Paul: 1847 - 1888) ומאז אנו משתמשים בכינוי "איי לנגרהנס", לציין את החלק הפעיל המייצר ומשחרר אינסולין בלבלב. למרות שהם תוארו מבחינה אנטומית ובחתכי רקמה, לא ידע לנגרהנס והחוקרים האחרים בתקופתו מה תפקידם. החוקרים אוסקר מינקובסקי ויוסף פון מרינג (Oscar Minkovski: 1858-1931, Josef  Von Mering: 1849-1908)  הצליחו בראשונה ב- 1889 לגרום לסוכרת מלאכותית בכלב שהוציאו חלקים מלבלבו.

האמת היא שכבר ב- 1682 מאתיים שנה לפני ניסיונם של מינקובסקי ופון מרינג תיאר חוקר בשם ברונר הופעה פתאומית של שתינת יתר וצימאון עז בכלב אשר את לבלבו הוא הסיר בחלקו. אולם, הוא לא הבין ולא תפס את הקשר האפשרי שבין הפגיעה בלבלב בסימני הסוכרת.

גילוי תאי הביתא על שם לנגרהנס מפרישי האינסולין בלבלב, נעשה ע"י פאול לנגרהנס (Paul Langerhans), שבימים אלו ימלאו מעל 110 שנה למותו. פאול הצעיר היה סטודנט של הפתולוג וחוקר האנטומיה הידוע רודולף וירכוב (Rudolf Virchov: 1821-1902). בהיותו בן 22 , כחלק מעבודת התזה שלו לדוקטורט, גילה בחתכים פתולוגיים של לבלבים בשפנים צורות תאים המופיעות בצברים צברים בתוך הלבלב, שנצפו שונות מהמבנה של תאי הלבלב הרגילים. הוא גם הוכיח,  שהגושים הללו עומדים בפני עצמם ואינם קשורים למערכת הצינורות ההפרשה הלבלבית. לנגרהנס לא ידע להסביר מהם ומהו תפקידם של צברי תאים אלו, ובהיותו אדם ישר כתב:" עלי להודות בכנות שאין באפשרותי להסביר את טיבם ותפקידם של תאים אלו". תגליתו זו של לנגרהנס שנעשתה בהיותו בן 22 בלבד, הקנתה לו מקום של כבוד בתולדות הרפואה בכלל והסוכרת בפרט. הקשר שבין הלבלב לסוכרת הוצע בסוף המאה ה- 17 ע"י מספר חוקרים אך לא הוכח ונשאר בגדר תיאוריה. חלק מהם סבר באותה התקופה שהסוכרת קשורה בהפרעות במערכת העיכול והקיבה בעוד שאחרים חשבו שקיימת הפרעה מטבולית באיזון המלחים בגוף המשפיעה על הכליה בסוכרת. רק ניסיונותיהם של אוסקר מינקובסקי ויוסף פון-מרניג בלבלבים של כלבים עם כריתה שלמה או חלקית של לבלב, הציגו  ב- 1889 לראשונה את הקשר שבין הפגיעה הלבלבית לסוכרת, ופתחו את הדרך לגל מחקרים שאישרו סופית שהסוכרת מקורה בפגיעה לבלבית. מינקובסקי גם היה הראשון שביצע ניסיונות בהזרקת תמציות לבלב בחיות מעבדה עם סוכרת פנקריאטית.

עבודותיהם הראשונות של פון-מרניג ומינקובסקי לא כללו בדיקה היסטולוגית של תאי הלבלב. רק ב- 1893 הודיע הצרפתי גוסטב להגוס (Gustav Laguesse), שגושי התאים בלבלב הם כנראה מקורם של חומר המשפיע על מטבוליזם הפחמימות, והוא היה הראשון שכינה את צברי התאים האלו בשם: "איי לנגרהנס", שם שנותר עד עצם היום הזה.

ומה קרה עם פאול לנגרהנס עצמו ? - לאחר הגשת התיזה וסיום לימודיו, ערך טיול למזרח-התיכון וביקר בין השאר במצרים, בסוריה, ואפילו בארץ ישראל. לאחר קריירה אקדמית קצרה בגרמניה הוא נדבק בשחפת. בחפשו מזור באקלים אחר היגר לאיי מדירה, מקום שם חי ותפקד כרופא כללי, אך נפטר ביולי 1888 והוא בן 41 בלבד.

גילוי האינסולין:-
מי היה הראשון שגילה את האינסולין ? הויכוחים על כך נמשכים עד היום.

הרומנים טוענים שהחוקר ניקולס קונסטנטין פאולסקו (Nicolas Constantine Paulsko: 1864-1531) היה הראשון לבודד תמצית לבלב אולם בשל המלחמה פורסמו ארבע הודעות קצרות בעיתון החברה לביולוגיה בפריס בין התקופה של אפריל ויוני 1921 והדבר ולא הגיע לידיעת העולם המערבי בצפון אמריקה. מאמרו הארוך יותר התקבל ע"י העורכים ואושר לפרסום ב- 22 ביוני 1921 בעוד שהרצאתם הראשונה של בנטינג ובסט לפני המועדון של הז'ורנל הפיזיולוגי בטורונטו ניתנה לראשונה רק ב- 14 בנובמבר 1921. כלומר פאולסקו הקדים את הודעותיו את חתני פרס הנובל. פאולסקו אשר בילה 12 שנים מחייו בפריס במחקר ולימודים החל בעבודותיו על הלבלב אולם עבודות אלה הופרעו ע"י הכיבוש הגרמני של רומניה במלחמת העולם הראשונה. מייד עם סיום המלחמה חידש את עבודותיו שהביאו באביב 1921 לגילוי החומר הפעיל ממקור לבלבי שפאולסקו כינה אותו "פנקראין". כבר בדיווחיו הראשונים הוא מסר שהזרקה תוך ורידית של החומר אותו בודד בכלב סוכרתי הורידה באופן דרמתי את רמת הסוכר מ- 140 מ"ג ל- 25 מ"ג כבר בניסוי הראשון ולמען האמת הכלב המסכן מת מהיפוגליקמיה. אולם, האפקט של הפנקראין כחומר מוריד גלוקוז הוכח מעל לכל ספק. אבל תהליך מיצוי הנסיוב לא היה יעיל וכתוצאה מכך במתן תת עורי הופיעו דלקות קשות באזור ההזרקה פאולסקו לא העיז לתת את החומר לבני אדם. וכך לאחר ביצוע  בידוד המרכיב הפעיל של האינסולין ב- 1921 לפני 80 שנה ובשל ההצלחה בשימוש בו בשיפור הסוכרת אצל הכלבה מרג'ורי, הציגו החוקרים בנטינג ובסט את האינסולין לראשונה. לאחר סידרת ניסיונות בכלבים אשר חלקם מתו מזיהומים בגלל תנאי המעבדה, עשו בנטינג ובסט את הצעד המכריע והזריקו חומר שמוצע מעוברי עגלים ומהלבלבים של עוברי עגלים לראשונה לילד בן 12 במצב מתקדם של סוכרת נעורים כפי שאנו מכירים אותה כיום.
קיימים תיאורים בודדים על רופאים שהעיזו להזריק תמציות לבלביות לסוכרתיים - מקרים בודדים בלבד. חוסר ההשפעה שלהם נבע כנראה מצורות ההכנה של התמציות השונות. ניסיונות ההזרקה באו לאחר שחוקרים רבים, ומינקובסקי הגדול ביניהם ( מי שקבע שהחומר הפעיל חייב להימצא  בלבלב), הגיעו למסקנה שמתן דרך הפה של תמציות ומיצויי לבלב הינו משולל כל השפעה על הסוכר .

בשנת  1893 , איטלקי בשם פרננדו בטיסטיני (Fernando Battistini), דיווח על שני מקרי סוכרת שהוא הזריק להם תת עורית תמציות לבלב ומצא ירידה בהפרשת הסוכרים בשתן. במאמרו שנכתב בגרמנית, מזכיר בטיסטיני מספר  דיווחים  של רופאים אנגליים שהזריקו כמויות זעירות של מיץ לבלבי לסוכרתיים.
תאורים אחרים של תמציות בסליין, באלכוהול או בגליצרין של לבלבים לא הביאו להשפעות כל שהן. בתחילת המאה הנוכחית ב- 1908 תיאר גיאורג לודויג זולצר (George Ludwig Zulzer: 1870-1949) תוצאות של טפול ראשוני בסוכרתי אשר טופל בתמציות לבלב

הסוכרתי הראשון בהיסטוריה האנושית שטופל בהצלחה בהזרקות החומר שנקרא אינסולין, היה הילד ליאונרד תומפסון שב- 11 בינואר 1922 היה הראשון לקבל אינסולין. תמונתו לפי ואחרי הטפול פורסמה בעיתון הרפואי היוקרתי "ניו-אינגלנד ז'ורנל אוף מדיסין". מצד שמאל רואים נער רזה להחריד, ממש מוזלמן, ומצדה השני של התמונה נראה נער ורדרד ומלא, לאחר שלושה חדשי טפול בלבד. תמונה מדהימה זו המחישה את משמעות האינסולין כבולם הרס רקמות הגוף .  

עד עצם היום הזה לא נפתרה המחלוקת מי משני החוקרים היה הראשון שגילה את האינסולין וקבל את התכשיר הגואל. האם ד"ר פרדריק בנטינג (Fredrick G. Banting: 1891-1941), רופא קנדי צעיר ומתוסכל, שהיה בן 29 בסך הכל לאחר שובו משדות הקטל בחפירות של מלחמת העולם הראשונה וחיפש לו עיסוק, או צ'ארלס בסט (Charles H. Best: 1899-1978), שהיה סטודנט לרפואה באמצע לימודיו וסייע לו בעבודתו. ד"ר בנטינג הצעיר ניסה לפתוח פרקטיקה כמומחה לאורטופדיה לאור נסיוני כרופא צבאי בקרבות, אולם, מספר לקוחותיו היה נמוך ביותר. באחד הערבים של חודש אוקטובר 1920 הוא היה שקוע בהכנת הרצאה לסטודנטים לפיזיולוגיה שעסק בתוצאות קשירת צינורות המובילים של הלבלב. הנושא עניין אותו מאוד והוא פנה לג'ון מקלאוד (John JR. Maclaod) - מי שניהל באותה תקופה את המכון לפיזיולוגיה בטורונטו ונחשב למומחה בבפני עצמו במטבוליזם הסוכרתיים,  וביקש לאפשר לו להשתמש במעבדתו. ה"מעבדה" שלא הייתה אלא חדר פרימיטיבי וצר ניתנה לו לתקופת הקיץ.  עבודה נעשתה אם כן במעבדתו של פרופ' מקלאוד אשר נסע לשבתון מטורונטו לסקוטלנד לכל הקיץ והעמיד את מעבדתו ותקציב זעום לרשותו של בנטינג וכלבי הניסוי. סך הכול הועמדו לרשותו של בנטינג שמונה שבועות לניסויים המבוקשים. אותו מקלאוד קיבל עם בנטינג את פרס הנובל ב- 1923. בנטינג היה מספיק נחמד לחלק את הפרס הכספי עם עוזרו ושותפו הנאמן בסט. מקלאוד הסקוטי לא התחלק עם אף אחד.

לשם בידוד וטיהור תמצית הלבלב נדרש שיתוף פעולה ע"י כימאי. במקרה הגיע באותה תקופה כימאי צעיר, גם הוא בן 29 בסך הכול בשם ג'ימס קוליפ (James B. Collip) לעבוד עם מקלאוד. ביחד בנטינג בסט וקוליפ הפיקו תמצית לבלבית שקראו לה "איסלטין". מקלאוד הציע לתת לאיסלטין את השם "אינסולין" שם שהוצע ב- 1909 ע"י דמאייר. בנטינג בסט וקוליפ לא איבדו אף רגע והוציאו פטנט על תהליך ייצור האינסולין ב- 1922 אולם מיד לאחר ששלמו דולר קנדי אחד תשלום סמלי העבירו אותו ואת הזכויות לועד המנהל של אוניברסיטת טורונטו אשר יצרה את הקשר עם חברות מסחריות דוגמת אלי-לילי מאינדיאנה ואחרות כאשר כל ההכנסות העתידיות למכירת הפטנט מאז ועד היום משמשות למחקר מדעי באוניברסיטת טורונטו ובמיוחד במכון בטורונטו לחקר האינסולין ע"ש של בנטינג ובסט
שנים רבות היו ויכוחים האם הגיע פרס הנובל למקלאוד ומדוע קופחו בסט וקוליפ בהכרה ע"י הועדה לפרס נובל שבשבדיה. אולם אין לשכוח שלמרות שמקלאוד לא היה בטורונטו בעת ביצוע הניסיונות הראשונים, הרי ברגע שחזר מחופשתו מאירופה והבין את גודל התגלית שלפניו הפסיק מיד את כל המחקרים האחרים במכון לפיזיולוגיה והעמיד את כל הצוותים וכוח האדם שלרשותו לבידוד, מיצוי, טיהור ובדיקת תכשירי האינסולינים השונים.  היה זה הוא ששכנע את קוליפ הכימאי לשתף פעולה עם הצוות ובזכות שמו ומעמדו בעולם המדעי התגלית התפרסמה לא רק בקנדה וארה"ב אלא גם באירופה כתרופה היעילה ביותר בטפול ואיזון סוכרת.
המטרה להשגת אינסולין טוב יותר ופעיל יותר הפכה למרוץ בין המדענים יעקב אבל היה הראשון ב- 1926 שהצליח לקבל גבישים של אינסולין ותכשירים שונים של אינסולין גבישי עם וללא תוספת חלבונים שיצאו לשוק. רק ב- 1958 הצליח סנגר  לתאר את מבנה האינסולין ואכן זכה בפרס נובל בעבור תגלית זו.

לראשונה נראה כאילו גילוי האינסולין פותר בגדול את בעיית הסוכרת, אולם עד מהרה התברר שמתן האינסולין מציל חיים והופך את הסוכרת ממחלה פטאלית למחלה כרונית. ומביא לכך שתחום חדש ונרחב של שינויים ובעיות פתולוגיות וביוכימיות וקליניות נכנס לתמונה. הסוכרתי שתוחלת חייו הייתה כזו של חולה איידס  לפני מלחמת העולם הראשונה (בסוכרת התלויה באינסולין), שיפר את תוחלת חייו ל- 20 שנה , בתקופה שמלפני מלחמת העולם השניה, ואילו כיום תוחלת חייו הנה כמעט כזו של בו גילו. הלא סוכרתי, פלוס מינוס כארבע שנים. עישון כבד מהווה סכנה לחיים לא פחות ואולי אף יותר מאשר סוכרת, אולם הסוכרת הפכה מהפרעה מטבולית המוליכה לחמצת קטוטית ומוות מקומה למחלה פרוגרסיבית של כלי דם קטנים וגדולים המתקדמת לאיטה ופוגעת בהתאם במערכות השונות התלויות בתקינות כלי הדם בגוף. הבעיה כיום הנה הוסקולופתיה על מערכותיה השונות - בעיניים, בכליות, בעצבים ובגפיים, בלב ובמוח ואיזון הסוכרת בעזרת האינסולין או במשולב עם תרופות הינו תנאי הכרחי לדחייה ומניעת הנזקים הוסקולופתיים. 

דרך ארוכה עברו תכשירי האינסולין מאז מוצו בצורה גסה על ידי בנטינג ובסט. מאינסולין גבישי לאינסולין ארוך וממוצע טווח על ידי תוספות של חלבונים, דרך אינסולינים בסוספנסיה, וגמור באינסולין המופקים במבנה זהה לזה של האדם , בטכנולוגיה המסתמכת על הנדסה גנטית. כיום מנסים לשפר עוד יותר את ספיגת האינסולין וקיצור משך פעולתו על ידי שנויי וחלופי מקומות בין מרכיביו, ניסיונות שהוכתרו בהצלחה והאינסולינים הראשונים מטיפוס זה, המאפשרים טפול בשיטת "הזרק ואכול" כבר נמצאים  לשימוש מבוקר בארצות העולם המערבי.

המאה הזו הייתה מבורכת בחידושים והמצאות, ששינו את פני ההיסטוריה ואת חיי האדם עלי אדמות. ממערכת הרחיפה עם נוצות מודבקות של  דדלוס ואיקרוס - הגענו בחלליות אל הירח, מתקשורת מדורות ל"ג בעומר - הגענו לדואר אלקטרוני ותקשורת לווינים, מטפולים על  ידי  אמבטיות אדים חמות, חי פרישות ודיאטת רעב - הגענו לאינסולין.
סוכרת אינה עוד חשוכת מרפא - האינסולין והמחקר שסביב לה - שינו את פני הסוכרת, ואנו תקווה שלקראת שנות האלפיים נשפר עוד ועוד בנושאי הסוכרת על סיבוכיה, ומותר הסוכרתי מהלא סוכרתי יהא בכך  שהסוכרתי , היה ויהיה מתוק לתמיד,  ואולי זה עדיף על חמוץ לתמיד, או מר לתמיד או חסר טעם לחלום.





הודעה על סיום פעילות האתר 3.2.2013 

קישורים לא ממומנים

האם ויטמין פשוט המחולק בחינם יכול למנוע סוכרת, קרא עוד ...

האם הסיבוכים חומקים לנו מתחת לרדאר?

"אנשים מתוקים לחיים ארוכים" אם בריאותך חשובה לך כדאי שספר זה ישכון בביתך



מתוקים - סוכרת
בשבילכם מ-1999
| טיפים | חברים | תזונה | פורום סוכרת | מדריך | ספרונים | חיפוש | מאמרים | וידאו |
| המדור של פרומקין | כאן ד"ר קנטר | שניידר - דפי מידע | קישורים | כלים | מה חדש? | מוצרים |

| תנאי שימוש | אודות |  |